<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פי"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לבאר בו סדר עבודת יום הכפורים. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כבדתני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה, לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך, אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור [ישעיה מ"ג], כונת הנביא בזה להודיע כונת התכלית במין האנושי מה היא, והוא כקורא חמס על בני דורו בהיותם מחטאים הכונה אם על צד דעות כוזבות אם על צד היותם בלתי מגיעים אל התכלית, ויחשבו בעצמם כבר הגיעו אל התכלית, (בעצמם כבר), ועדיין לא הגיעו לפלגות, והוא שבתחלת דבריו אלה אמר [שם מ"ב], כה אמר יי בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה וגו', העיר על צורך ידיעת [האדם] נפשו עד שיגיע למה שאפשר מידיעת בוראו, והוא שסמך לבריאת עולם נתינת נשמה ורוח לנכבד שבנבראים התחתונים, על צד שהוא אחת מהתחלות הנמצאות והרביעית מהם, והיא הקודמת להתחלות הנמצאות התחתונות כמו שבא בספרי החכמים, וכבר כתב ראש הפילוסופים בבאו לחקר ענין הנפש ומהותה ועניני ישותה, שעם היות כל בני אדם שוים בנפש ובגוף לא יודע לכלם אמתת הנפש כהודע להם אמתת הגוף, וזה מצד שהגוף יושב בחוש והנפש אמנם לא ישיגנה רק השכל, ואמנם אין ראוי למשכיל שלא לדעת חלקו אשר בו ישכיל לאלהיו, ואם לא ידע זה לא ידע בוראו בשום פנים, והוא אצלי הכונה במה שסמך אל זה [שם] לפקוח עינים עורות וגו', הורה שהכונה במציאותו להתגלות דרכי הידיעה עד שישלימו נפשם, והוא שזאת המלה, ר"ל ענין התפקחות אם בעינים אם באזנים כבר באר הר"ם, שלא תפול בלשון רק על התגלות ידיעה לא על התחדש ראיה חושית, ובנין לכלם אמרו במעשה בראשית, [בראשית ג'] ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ולא אמר ויראו כי ערומים הם, כמו שכתב הרב כי הנראה להם מקודם הוא הנראה להם עתה לא היו סנורים תחלה על העין שהוסרו עתה, אבל שנתחדש בו ענין גלה בו, מה שלא היה מורגש אצלו מקודם, להיותו על שלימות עניניו והעדר ממנו ההשתמש במפורסמות, וסוד יי ליראיו, והיא הכונה אצלי באמרו [ישעיה מ"ב] להוציא ממסגר אסיר, ענינו אצלי הדרגת המתחכם וצאתו מן הכח אל הפועל, והוא שסמך אל זה [שם] אני יי הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, הראשונות הנה באו ואחרונות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם, הכונה להודיע שתכלית שלימותם הוא להכיר בוראם ושלא להאמין הנמנעות בחקו ית', כל שכן במה שהיו נכשלים באמונות השניות והוא אמרו, וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, ואולי רמז בנבואתו להזהיר שלא להאמין מה שנמנע בחקו, אם במה שנכשלו בזה בזמנו כמו שבארנו, אם במה שיתחדש אחריו בהשאיר מן האמונה ההיא עם הצטדק נפש בעליה לקיים הצדיק בהרחקתה על ידי דמיונות ותחבולות דברים, וכבר נודע שאין עצמות האמונה בענין הנאמר בפה ובלשון אבל בענין המצוייר בלב, והוא אצלי באמרו אני יי הוא שמי, וזה ששאר שמותיו הנכבדים כלם נגזרים מפעולותיו כמו שהתבאר, אבל השם הנכבד הוא שיורה על אמתת עצמו הוראה מבוארת אין השתתפות גזירת פעולה בו, ולזה נקרא שם המפורש שלא נודע לו גזרה כלל ולא ישתתף בו זולתו, וכבר נעלה זכרו עד שלא יעלה על שפת איש אלא באיש המיוחד וביום המיוחד, ר"ל כהן גדול ביום הכפורים, וזה אצלי שמצד היות היום הנכבד ההוא הערה אל תכלית המין האנושי וידיעת זה, ר"ל הוראת השם המיוחד, אשר הוא ידיעת חיוב מציאותו הוא התכלית הנכבד, באה הכונה להזכירו בסדר עבודתו להורות הכונה בעבודה הנכבדת, שהיא אמנם תסוב אל זה התכלית כמו שנבאר, ואמר הנה הוא שמי, ר"ל שלא יטעו בשמותיו המורים על הפעולות ושינוי כמו שנודע מן התארים, חלילה לכבודו ית', שהם אמנם כלם שמות נגזרים מפעלות מגיעות מאתו אין מהם שנוי הפעלות אצלו כמו שקדם, אבל השם המורה חיוב מציאותו לא גזרת פעולה כלל, עליו אמר הוא שמי, שבו הוראות חיוב מציאותו ית' ואחדותו, לא שיורה על עצם בעל תארים כשאר התארים שהם יורו על ענין ועל נושא הענין, וכבר קדם לנו מה שנאמר בדרש [פרקי דר"א פ"ג] עד שלא היה נברא העולם היה הקב"ה אחד ושמו אחד, והזהיר הנה שלא תשאר אמונתם זאת, ר"ל מה שנשתבשו באמונתו עם הפצר דברים ורוב דמיונות כמו שבארנו, ואמר על זה וחדשות אני מגיד וגו', והורה מכל מקום בזה תכלית הכונה שהיא אמנם ידיעת שמו ית' באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו.
ואמנם מצד שהאדם בתחילת ענינו לא יולד בעל מעלה או מעלות כאמרו [איוב י"א] ועיר פרא אדם יולד, הוצרך להקדמות רבות וללמוד רב, ומזה היה כונת השם לתת לו תורה תמימה כוללת הנהגות נכבדות ומדות מעלות, ותכלול עוד מה שיספיק בדעות עיוניות ואמונות אמתיות לא יחסר כל בה, כבר העיד עליה יורשה ואמר [תהלים י"ט], תורת יי תמימה משיבת נפש, והוא שאמר הנביא בזאת הפרשה [ישעיה מ"ב] ראות רבות ולא תשמור וגו', ואע"פ שביאורו [אצל המפרשים שהוא היה מוכיחם על שלא היו מתבוננים ברעה אשר תמצאם לדעת ולהכיר כי מידם היתה זאת להם עד] שמתוך הכונה ההיא ישובו לשם ונכפר להם הדם, אבל שיחשבו הכל מקרה ותביאם המחשבה ההיא להשאר על תכונתם הרעה והוא אמרו, ראות רבות ולא תשמור, כלומר שהם יראו צרות רבות ולא ישמרו בעין לבם סבת בואם, ואמרו [שם] פקוח אזנים ולא ישמע, כלומר שהם שמעו תמיד תוכחות המוכיחים שמיעת אוזן ולא יקבלו דבריהם כלל, אבל שיתלוצצו עליו ויתלוצצו שופטיהם, כאמרם ז"ל [רות רבה א' א'] דור ששופט את שופטיו, והוא אמרו [ישעיה מ"ב] החרשים שמעו וגו' מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח וגו', אמר שבהוכיח הנביא אותם וקראו להם חרשים להיותם הופכים עורף לבלתי שמוע אל השופט ואל הנביא, וכן קראו להם עורים לרוע הבנתם ולהיות טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם, הם היו מתלוצצים עליו ואומרים על עבד השם ונביאו ומלאכו השלוח אליהם שהוא העור והחרש באמת, והוא אמרו מי עור כי אם עבדי וגו', וכן התלוצצו על המשתדל להשלים עצמו עד שבכחו מחץ רהב התאות ובא עד קצו המיועד לו שהוא עור וסכל, ואין טוב באדם רק שיאכל וישתה וראה טוב בעמלו הרוג בקר ושחוט צאן אכל ושתה כי זאת המרגעה וזאת המנוחה הניחו לעיף, והוא אמרו [שם] מי עור כמשולם וגו', ואמנם הנראה בזה שהוא יכוין למה שקדם שהשלימות יבא אחר טורח גדול ושקידה רבה וקרוב לכמה מן הטורחים שתמנעם סבה עם כל זה, והוא אמרו ראות רבות וגו', וזאת [היתה] (הכונה) [כונת התורה] שבה יוסר כל מסך חוצץ, ובהנהגתה תפסק כל מחיצה מבדלת, ובקיומה ובהבנת סתריה יגלו מוסדות האמונה, יתפוררו הררי הדעות הזרות הכוזבות, הלא דבריה כאש וכפטיש יפוצץ סלע, והוא סמך אל זה [שם] יי חפץ למען צדקו וגו', שהוא הודיעונו בזה כונת התורה והגדלתה ורבוי מצותיה, ולהסיר מקור תרעומת נפל בין הפתאים בתחלת העיון להמון ולחלושי השכל אחר היותנו בן בכור וסגלת עם ובחר בנו לאהבת אבותינו מדוע הכביד עול מצות עלינו עד שאין בנו רק מעט יוכל לקיים את הכל, והיה בראוי לפי חבתו להקל מעלינו משאר אומות המתחייבים בשבע מצות לבד עד שיזכו בהם אם ישמרו כראוי, כאמרם [עי' ב"ב ט"ו ע"ב] בחסידי אומות העולם ובענין האבות הקודמים לזמן התורה שזכו קצתם בהם לאחרונה שבמדרגות, ר"ל מדרגת הנבואה, והמשכיל יבין כי לא לכבדות ומיעוט השגחה היה הרצון ולא [כפי] [ה]הזדמן (בם) [בלי] צורך, אמנם באו כלם לעזר ולהועיל להגיע אל תכלית הנכבד אשר הוא חלק אחד מחלקי התורה השלימה והנכבדת, כמו שנודע שכל חלקיה הם אם למאוס ברע ובחור הטוב והיא השלימות הראשון, אם להרחיק השקר ולקנות אמת והוא השלימות האחרון, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והחלק האחרון הוא פרי הראשון ונמשך ממנו, ואם קודם במעלה אליו, והוא תכלית הגמול מצורף אל מיני תגמולים רבים יעדום הדרכים הדתיים כמו שהתבאר, ואמנם זה המין מן הגמול הוא דבר אחד על קיום התורה לא דבר אחר חוץ ממנו כמצות הנבראים אשר קיום המצוה דבר אחד והגמול דבר אחר לא ממנו, וזה המין מן הגמול אחד נקשר קצתו בקצתו, והוא אצל הר"ם ז"ל אמרו [אבות פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, והחכם אמר בזה הענין, אין העולם הבא שכר המעשים אבל הוא פרים, ר"ל יצא מהם כצאת הפרי מן העץ, והוא התכלית בהיות הפרי תכלית הכונה בנטיעת העץ ובעבודתו ובשמירת הנהגתו, ומצד שזה השלימות לא ימצא בפועל ביום הלדת אבל הוא נמצא בכח הנפש מוכנת לקבל צורת השכל, וקודם זה הוא חסר המעלות וכבד התאוות הרעות והתאוות הבהמיות, כמו שקדם לנו מאמר בעלי ההיקש כיון שנברא האדם נברא יצר הרע עמו, ומפני זה הוא צריך שירגילוהו להתרחק מן המגונות לנטות אחר המעלות עד שיפעל הכח הנכבד הצורה האנושית הוצרך אל זאת הכונה להערות רבות, ולולא המצאם לא יגיע המין הנבחר אל זה התכלית, להמשכו אחר טבע החמר לא ימלט איש ממנו רק על דרך זרות אחד מני אלף כמו שנמצא ביחידים הקדומים, ומפני זה כשרצה ובחר בישראל מכל שאר המין הרבה להם מצות ונתן להם תורה משלמת חוק האנושי חוק שלם, בהיות דרכה דרכי נועם ובהגלות מסתריה דעות אמתיות בחקו ית' לא יחסר בה דבר, אבל ממנה ימצא השלימות ובהמצא השלימות וידיעת סתריה עצם השלימות, והוא מאמר שלם [מכות כ"ג ע"ב] על זה הפסוק שאמר רצה המקום לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' [ישעיה מ"ב] יי חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, וכבר הורה הכונה גם כן באמרו אחר זה [שם מ"ג] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ובאה מלת בריאה על תחלת הבריאה, כמו שקדם שלמלה הזאת התלות בהעדר, ומלת יצירה באה על תקון גופו ושלימותו, ועשייה על תכלית השלימות.
ולהיות העם ההוא בזמנו בלתי יורדים לסוף דעת התורה ובלתי משגיחים בידיעת סתריה אמר כמתרעם על הנהגתם [שם] עם זו יצרתי לי וגו', ולא אותי קראת יעקב וגו', אמר שהוא יצרם להיות לו לעם נחלה ושהם יספרו תהלתו, ר"ל לבחון מציאותו ולהתבונן במה שראוי בחקו ית', והם לא קראוהו על זה הצד אבל שלקחו ענין המצות מצוה מלומדה, ואמנם המפרשים פרשו באמרו [שם] כי יגעת וכו', רוצים בו שאתה משתבח וכמתפאר שיגעת בי והטרחת עצמך והנה לא טרחת אף בקריאת הפה, והוא כאלו אמר לא אותי קראת [כי תאמר שיגעת בי], אבל אצלי לבאר בו שהוא מכוין למה שכתבנו ואומר על כלל העם שאף בעת שהוא יגע בו, ר"ל כשהוא מקיים המצות לא קראו בשמו, ר"ל שלא עשאן על צד המכוון בעשייתם, או אפשר אצלי בדומה לזה שהוא שב לתפלתם שהוא ביחס תארים אליו ית', ואמר בשעה ההיא שיגעת בי בהאריכך בשבחי לא היתה הקריאה אלי חלילה, אל מי תדמיוני ואשוה, אינני העולה על שפתיך בעת ההיא אשר דמית לשבחני ולקרוא לי בעת צרתך לא אותי קראת כלל, ומי יתן ותגיע אמונתי בצורך ואולי ירשיעך פיך לתת בחקי חסרון, כמו שבארנו ענין [ברכות ל"ג ע"ב] ההוא דנחית קמיה וכו', ואמנם על דרך היותם מקיימים התורה דרך מצוה מלומדה אמר אחר זה [ישעיה שם] לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כבדתני, ואמנם המפרשים פרשו שהוא אמנם דבר על בטלם העבודה לגמרי וזה היה בימי אחז כמו שנאמר עליו [דה"ב כ"ח] ויסגור את דלתות בית יי וגו', ובחזקיהו בנו נאמר [שם כ"ט] כי מעלו אבותינו וגו' ויסבו פניהם ממשכן יי וגו', ואמר [ישעיה שם] לא הבאת לי שה עולותיך, כלומר שהרבית לחטוא, כמו שאמר [שם] העבדתני בחטאתך הוגעתני בעונותיך, ולא נוכחת בהשתדל בכפרת העונות, וזה רחוק מאד מבואר הפסדו מאמרו, לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה, אלא שהוא כיון על טרחם במעשה הקרבנות [בלתי ראוי אם] על צד קטר למלאכת השמים כמו שנודע ממעשיהם, אם על צד הקריבם לשם ולא יכוונו להקריבם להתעורר על מה שראוי להתעורר בהקרבתם, וכונו בזה על צד מה שבארתי באמרו [שם] ולא אותי קראת וגו', כן אמרו הנה לא הבאת לי וגו', כלומר כשטרחת בהבאת הקרבן לא היה הטורח להנאתי ולצרכי [כי אין המבוקש ממנה ההקרבה לבד ואמרו לא העבדתיך במנחה רצה בו שלא היה תכלית חפצו לקרבן ולא רצהו] רק על צד היות רצון המלך לענוש הראוי לענשו, ואם מצד אחר יאמר מטוב מדותיו שאינו רוצה בענש, ר"ל שאינו רוצה שיק... לשום אדם מעשה יביאהו לזה, כבר ביאר זה בעל המלמד ז"ל בדברים ערוכים וצחים.
ונשוב לדברינו והוא, שעקר הכונה לשמוע בקולו אמר [ירמיה ז'] לא צויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, ואמר זה על היותם מקריבים הקרבנות על צד בלתי ראוי, והוא שאמר [שם] עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, וזה מן הצווים המונעים כמו שבארנו ענינם באמרו [קהלת י"א] שמח בחור וגו', כלומר הוסיפו במעשה תוספת אחר תוספת, ואכלו בשר, ר"ל שתמשכו אחר התאוות המשכות תמידי ותחשבו היות הכל מכופר בהבאת הקרבן לבד בלי כונה אחרת, והוא שאמר [ירמי' שם] כי לא דברתי את אבותיכם וגו', כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר וכו', הנה באר תכלית הכונה מה היא תכלית מבואר ורצה באמרו לא צויתי את אבותיכם וגו', שאינם מכונים על עצמם רק על צד הערה אחרת, ואתם בטלתם התכלית ועלה בידכם המעשה לבד, וכבר האריכו כל הנביאים בזאת הכונה אמר ע"ה, [מיכה ו'] במה אקדם אכף לאלהי מרום וגו' הירצה יי באלפי אילים וגו' ומה יי דורש ממך כי אם עשות משפט וגו', ואמר שמואל הנביא [ש"א ט"ו] החפץ ליי בעולות וגו' הלא שמוע מזבח טוב וגו', ונעים זמירות גם כן אמר [תהלים מ'] זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי וגו', ואמר אסף [שם נ'] שמעה ואדברה וגו' אלהים אלהיך אנכי, בא להעיר על אמתת מציאותו הרמוז באמרו [שמות כ'] אנכי יי אלהיך, וזה להיות כונת עבודתו לו לבדו כאמרו הנה גם כן, [ישעיה מ"ג] אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וגו', שאני הוא המסבב כפרתך בתשובתך לא הבאת הקרבן לבד, כמו שקדם לנו שההתודות על הקרבן הוא הוא עקר הכונה, והוא אמרו בדרש [ברכות כ"ג ע"א], וקרוב לשמוע מתת כסילים זבח [קהלת ד'], שהם חוטאין ומביאין קרבן ואין עושין תשובה, אם על צד בלתי העתק בציורם העבודה ליי לבדו ואם על צד בלתי התעוררם עליו הערה ראויה והוא, שראוי להתעורר לו להכניע לבו ולהקריב חלבו ודמו ברוב הכנעה על רוע מעשיו, והוא אמרו [תהלים נ"א] זבחי אלהים רוח נשברה, כמו שהעירו באמרם [ברכות י"ז ע"א] רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא הוה אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבנו ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו [ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט] כמונח על המזבח ותרצני, וזה הענין כלו נכלל בהתודות עליו, ונרמז בסמוך את ידיו עליו גם כן, והרב גירונדי הוסיף בפרטי זאת ההערה להיות מעשי האדם נגמרים במחשבה ובמעשה ובדבור, צוה לחוטא שיביא קרבן ויסמוך ידיו עליו כנגד חלק המעשה, ויתודה בפיו כנגד חלק הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו שהם שלוחי העבירה, כדי שיחשוב בחטאו שהוא אמנם חטא לשם בגופו ונפשו וראוי הוא שישפך דמו וישרף חלבו לולא חסד השם, ואמנם בעל המזמור, ר"ל אסף באמרו [תהלים נ'] זבח לאלהים תודה, הוא על צד הכונה הראשונה, וזה שמצד שהיו רגילים אז במעשה הקרבנות בהיכלות אשר בהם הצלמים ועובדי הכוכבים השאיר מהם מעט מזער והעתיקם מהיותם לנבראים, ומעט זה רק במקום מיוחד ועל יד עם מיוחד נבדל להבין ולהורות כדי שלא ישאר מהם סיג באמונה להיותם זובחים בלתי ליי לבדו, והוא אמרו [שמות כ"ב] זובח לאלהים יחרם וגו', ואמרו ז"ל [סנהדרין ס' ע"ב] ריקן העבודות כלן לשם המיוחד, ואמר המלאך למנוח [שופטים י"ג] אם תעלה עולה ליי תעלנה, ובסדר קדשים [מנחות ק"י ע"א] אמרו בא וראה שלא נאמר בפרשת הקרבנות אל אלהים שדי צבאות אלא שמו המיוחד יו"ד ה"א וא"ו ה"א שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק שמא תאמר לאכילה הוא צריך ת"ל [תהלים נ'] אם ארעב לא אומר לך וגו' לא אמרתי לכם זבוחו אלא שיאמר ויעשה רצוני, ובתורת כהנים [ריש ויקרא פרשה ב'] אמרו ר' יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד וה"א שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות, ר"ל שלא יחשבו בהם להיותם לצבא השמים, ולכן יבאו קצת הקרבנות להעיר על מה שחטאו באלו הענינים, כאמרם ז"ל על פר יום הכפורים שהוא בא לכפר על מעשה העגל, וכבר נודע למבינים כונתם בעגל שהיא תסוב על זאת האמונה הרעה הקודמת, ועל זאת הכונה אמרו [חולין ס' ע"ב] מה נשתנה שעיר ראש חדש שכתוב בו [במדבר כ"ח] ליי אמר הב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, והבאור הנכבד בזה רמזו אבי העזרי ונמשך אחריו בביאורו הר"ם ז"ל, וזה שהם היו מקריבים ללבנה בעת חדושה ולשמש בהיותו במבט מזלות ידועים להם, וחשש בהיות זה הקרבן בעת החדוש שמא יטעו אחריו, הוצרך לבאר בו שהוא לשם לא ללבנה, ואמנם אמרם ז"ל שמיעטתי את הירח, הוא לראיה שאינו כדי לעבדו והנה הוא גוף חשוך מקבל אור מזולתו, ואם כן איפה מה הוא כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו, וכן אמרו הביאו כפרה עלי, רוצה בו לשמי, כלומר שתעתק זאת העבודה לשמי לבד, וכן להיות רבים מהם עובדים לשדים כמנהג כתות הצאבה אשר קיימו מציאותם וקבלו עליהם עבודתם להיותם אצלם דקי הבריאה, והוא שחשבו שהם בריאות נבראות משני היסודות העליונים, ר"ל אש ורוח, כמו שגם היום נמשכו אחריהם רבים מן המתחקים ונשאו להעמיד אמונה ונכשלו, והיו חושבים שהם יראו לרואיהם כדמות בני עזים ומזה קורין להם שעירים, וכבר בא בספור האבקם בזאת העבודה [דברים ל"ב] יזבחו לשדים לא אלוה, ואמרו ז"ל בדרש [עי' ספרי שם] לא דיין שהם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות אלא שהם עובדים לבבואה שלהם ולדבר שאין בו ממש, ולזה היו רוב החטאות שעירים כמו שתדע בשעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי ע"ז ושעירי יום הכפורים, וזהו מבואר מאמרו [ויקרא י"ז] לא יזבחו זבחיהם לשעירים וגו', תהיה אם כן ההערה בפר יום הכפורים ובשעירי יום הכפורים שלא לטעות אחר המערכות העליונות כל שכן אחר המציאות המדומה, והיא הכונה בקרבנות, ר"ל שהשאירם למה שהוטבעו בהם והעתיקם לו ית' כמו שבארנו מצורף אל הערת התשובה בעניינם, וכבר רמזה גם כן הר"ם ז"ל, יקבלו תשובתם ממנו המקשים עליו מקרבן אברהם ונח ושאר הקודמים למתן תורה, שעם היות גם כן אולי מכונים אל זה למי שיבין סתרי הדת, מכל מקום אפשר גם כן היותם מכונים אל הערת התשובה כמו שרמזה הרב גם כן, אמר על כל חטאת שיאמן בו שיכפר חטא גדול נשרף חוץ למחנה להעיר שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר בהעדר זה הגוף וכלה בכלותו, וכן אמר בשעיר המשתלח שהוא הערה לכפרת חטאים רבים, כמו שתראה שאמרו עליו [שבועות ב' ע"ב] שהיתה בו כפרה לכל ישראל, מצד היות המיוחד שבעם והמנהיגו מתודה והוא שהוא היה מעיר את הישן להיות כל אחד ואחד מתודה על כל עונותיו בפרט, להיות כל יחיד ויחיד נמשך אחר הנהגתו, וכבר ידעת שאין שעיר המשתלח מכפר אלא לשבים, אבל מכפר הוא לשבים על כל עונות הם קלים הם חמורים הם זדונות הם שגגות הן שהודע לו הן שלא הודע לו, ומה שאמרו בקצת מקומות שמכפר על הקלות אף בלא תשובה, ביאור אע"פ שלא התעורר תכלית הערה עד שיבא ממנה לידי תשובה גמורה, נמצא מכל מקום שהשעיר סבת הכפרה והתשובה היא הכפרה, והוא שבזמן הזה שאין שעיר תשובה מכפרת, וכן כל מה שאמרו עליו [להלן פ"ו ע"א] שהוא מכפר אם שעיר אם עצמו של יום הכפורים אם ייסורין אם מיתה, באור כלם הערה המגעת לו באי זה מאלו והכל סבת התשובה והיא הכפרה, והוא שרמז הרב בשעיר המשתלח שהוא להיותו הערה לתשובת כל החטאים לא נרצה לזביחה או להקרבה או לשריפה עד שישאר ממנו שום רושם, אבל שיורחק תכלית הרחקה ויושלך בארץ גזירה הערה לעזיבת החטאים עזיבה גמורה עד שלא ישוב עוד בהם, ואין ספק שאין החטאים משא שיעתק מגב האיש לגב השעיר אבל אלו המעשים כלם משלים להביא מורא לנפש עד שתתפעל לתשובה, דמיון הרחקת מעשים מגונים מאתנו תכלית הרחקה, אלו הן דברי הרב, יתבונן המקשה עליו אם התעורר הוא גם כן אל זאת ההערה, ר"ל הערת התשובה, וזאת הכונה העיר באמרו [ויקרא ט"ז] ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, וזה כיון באמרו [מיכה ז'] ותשליך במצולות ים כל חטאתם.
ויש שבאר בכונת השעירים שבא האחד ליי והשני לעזאזל שהרמז בהם לשני מיני חטאים האחד לגוף והשני לנפש, ומן החטאים הנמשכים אחר הגוף הוא בקשת תענוג, והמין הנמשך אחר הנפש הוא בעיון כוזב משקיע הפסד אמונה בלבבות, ולרמוז על המין הראשון בא השעיר הראשון ליי, לרמוז שאין הכונה לבטלו בטול גמור אבל להכניעו תכלית הכנעה להשאיר ממנו העקר ולהניח המותר והוא אצלי שהאמורין לבד ממנו ומפר הכהן מוקטרין והשאר הולך לבית השריפה כמו שיתבאר, ולהיות הערה אל המין השני לכל העם אמרו בשעיר המשתלח [שבועות י"ג ע"ב] שאין הכהנים מתכפרין בו, אם כן הכונה בראשון להשתמש בו כפי ההכרח וגם המעט שישתמש בו שתהיה כונתו בהבטה אל תכלית כמו שקדם, ובהיותו על זה הצד עלה עליו הגורל ליי, והוא שצוה [בביטול ענינו לגמרי בזה היום אשר בו הערה אל התכלית המכוון כמו שקדם ומביני הסתרים צוו בה עינויים] להעיר על בקשת המותר הבא מן החמש הרגשות, כבר באר זה בעל המלמד ז"ל. והשעיר השני להרחיק החטאים הכוללים כל מרי צוה בהרחקתו הרחקה יתרה עד שלא ישאר לו שום זכר ביישוב, על דרך מאמר [יואל ב'] ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה, ועל זה הצד נקדש היום בעבודות נכבדות לפנים ולפני לפנים מה שלא היה כן בשאר ימות השנה, והוא שייעדו שזכירתם עולה לזוכרים במקום עבודתם, וכבר אמרו כן [מנחות ק"י ע"א] על כלל הקרבנות, וזה פשוט מבואר ממה שכתבנו שהזכירה והקריאה והעיון בהם אמנם יעלה ממנו מה שיעלה מעשיתם, והוא הסבה להאריך בזכירת העבודות בזה היום הנכבד לקבוע דעות אמתיות ואמונות הכרחיות מצורף אל הערת התשובה כמו שהתבאר, וזה אמת שכל מה שתקנו בהתעסק בזה היום אם בדרשות אם ברוב תפלות אם בספור העבודות הכל יסתעף אל שרשי התשובה.
ומעתה עלינו לבאר סדר העבודה ופרטיה כדי להוסיף אומץ בלב רואים שזה אמנם הכל סודר להיות בזכירת עניינם שרש גדול לתשובה, ונאמר שזה הענין גדול התועלת אמנם צוה העשותו בזמן מיוחד לתשובה כמו שבארנו כבר, וכן צוה היותו במקום מיוחד ועל יד איש מיוחד, כדי שלא לגרום שום מחשבה רעה בענין, וכבר בארנו שלזאת הסבה, ר"ל שלא לטעות אחר עיון כוזב, בא הרמז לזכור בו שם המפורש הנקי המופשט מכל דמוי ומכל תאר, ולזאת הכונה היו מדקדקים בענין הכהן הגדול מאחיו הנועד לזאת העבודה בטרם בא
יום יי הגדול והנורא ומשתדלים בהשלמת עניינו ושלימות תכונתו, והוא הכונה ששבעת ימים קודם יום הכפורים היו מפרישין אותו ללשכה כמו שנבאר, וכן מהשלמת הכונה שכל עבודות היום היו בכהן גדול, וכל העבודות המיוחדות לאותו היום היו בבגדי לבן, ושאר עבודות ששאר הימים טובים שוים לו בהם היו בבגדי זהב, וזה להעיר שזה הענין המתחדש ביום הוא להורות תכלית הכונה.
מעתה עלינו לבאר סדר עבודה כלה דרך כלל, שט"ו בהמות היו מקריבין באותו היום וכלן בכהן גדול, וה' טבילות היה טובל, כנגד ה' פעמים שהיה משנה מבגדי זהב לבגדי לבן או מבגדי לבן לבגדי זהב, וי' קדושין, ר"ל קדוש ידים ורגלים היה מקדש, וג' וידויין היה מתודה, וי' פעמים היה מזכיר שם המפורש, ג' בכל וידוי וא' על גורל שעיר, ומ"ג הזאות היה מזה מדם פר החטאת ודם השעיר שעלה גורלו לשם, וז' ברכות היה מברך אחר קריאת התורה מלבד ברכת התורה שלפניה ושלאחריה, וסדרן של עבודות אלו עם שאר דברים שבעבודות היום כך הוא, שבעת ימים קודם יום הכפורים היו מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין, ומלת פרהדרין מלה יונית, וביאורה פקידים, ומתחלה היו קורין אותה לשכת בלוטי, ומלת בלוטי גם היא מלה יונית, מונחת על שרים נכבדים, ואמרו ז"ל [ח' ע"ב] שמתחלה, ר"ל כל ימי שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול שהאריכו ימים בכהונתם היו קורין אותה לשכת השרים, ואחר זמן זה מתוך שנהגו כהנים הממונים כהונתם ברשע עד שנענשו שלא היו מוציאין שנתם חזרו וקראוה לשכת פרהדרין, ר"ל פקידים הללו שהמלך מחליפם משנה לשנה, וכן אמרו במקום אחר [ט' ע"א] מתוך שפרהדרין הללו חובטין כל שנים עשר חדש, ר"ל מתוך שהפקידים מתחדשים משנה לשנה, כל אחד ואחד מכביד למצא עלות כדי להוציא ממון מיד הבריות להביא אל גנזי המלך, והוא אמרם ז"ל [שם] על כהנים גדולים הללו שמתוך גנותם לא היו מוציאין שנתם, יראת יי תוסיף ימים [משלי י'], זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנים ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצורנה [שם], זה מקדש שני שעמד ת"כ שנה ושמשו בו יותר מש' כהנים, צא מהם מ' שנה ששימש שמעון הצדיק ופ' שנה ששימש יוחנן כהן גדול וי' שנה ששימש ישמעאל בן פיאבי ואמרי לה י"א ששמש ר' אלעזר בן חרסום, מכאן ואילך את מוצא שכל אחד ואחד לא הוציא שנתו, וכל כך למה לפי שהיו לוקחים כהונה גדולה בדמים, דאמר רב אשי תרקבא דדינרי עלתה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא ואוקמוה ליהושע בן גמלא כהנא רבא.
ונשוב לדברינו והוא, שהיו מפרישין את הכהן שבעת ימים קודם היום מביתו ללשכה זו, והיו גודרין אותו אף בפרישת אשתו, והיו מזמינין כהן אחר קודם היום שאם יארע פסול לראשון שיהא זה עובד תחתיו, ואפילו אם התחיל הראשון בעבודה ואירע לו פסול, בא זה השני ומתחיל בעבודה ממקום שפסק הראשון, ואין צריך חנוך מפני שעבודתו מחנכתו, אפילו אירע פסול לראשון אחר תמיד של שחר, והוא ששאלו בגמרא [י"ב ע"א] על ענין זה אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר אבל אירע בו פסול [אחר] תמיד של שחר במה מחנכין אותו, וביאור השמועה, ר"ל שאם אירע לראשון פסול קודם הקרבת תמיד של שחר, הרי תמיד של שחר קרב על ידו של שני, ותמיד של שחר נעשה בשמנה בגדים של כהן גדול והרי בגדיו מוכיחין על כהונתו, ונמצאו בגדיו מחנכין אותו לכהונה גדולה, אבל אם אירע לראשון פסול אחר הקרבת תמיד של שחר במה מחנכין, והרי עבודה שאחר התמיד בד' בגדים היא נעשית, ואי זו דבר מוכיח בתחלת עבודתו שיהא כהן גדול, ואי זו חנוך מוציאו מהדיטותו עד שיהא ניכר לרואים שתהא עבודת היום הכהן גדול והם רואים אותו שהוא עובד, עבודתו מחנכתו, כלומר מאחר שנודע לכל שאין עבודת היום אלא בכהן גדול והם רואים אותו שהוא עובד עבודתו מוכחת עליו שהוא כהן ועבודתו עצמה היא המחנכתו לכהונה גדולה.
ושבעת הימים הללו שמפרישין בהם כהן גדול מזין אותו במי חטאת בשלישי ובשביעי, ואעפ"כ עובד עבודה בכל אותן הימים ולא נחוש למאמר מי שאמר [י"ד ע"א] שהטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו ואינו יכול לעבוד, אלא שהוא רשאי לעבוד עבודה, ולא עוד אלא שהיו מתכוונין לכך ומרגילין אותו בעבודת כל שבעה כדי [שיתרגל] בעבודה עד שתהא מזומן לכך בעיצומו של יום, והוא אמרם ז"ל [שם] שבכל שבעת הימים היה זורק, את הדם של תמידין, ומקטיר הקטרת ומיטיב את הנרות, ר"ל שמדשנן מאפר הפתילות, ובכל יום ויום היו עושים כן וכן בכל יום ויום היו מקטירין קטרת בהיכל חצי מנה בשחרית וחצי מנה בין הערבים, ובכל עבודות הללו היו מרגילין אותו כל שבעה, וכן היה הוא מקריב את הראש ואת האמורין של תמידין, הכל כדי שיורגל בכל מיני עבודות ביום הכפורים, [י"ח ע"א] וכן היו מוסרין לו זקנים מן הסנהדרין וקורין לפניו בסדור עבודת היום ובהלכותיה, והיו אותם הזקנים מזהירין אותו שיקרא גם הוא עמהם עד שיהא הוא בקי בעבודות היום, וכל זה מצד שהיו חוששין עליו שמא יש בה דברים לא למדן או שמא למדן ושכחן, וכל שכן שהיו עושין כך בזמן בית שני שהיו מעמידין כהנים גדולים שהיו צריכים לכך כמו שכתבנו, והוא שתמהו בגמרא [שם] על משנה זו, בשלמא שכח לחיי אלא לא למד מוקמינן ליה כי האי גונא והתניא והכהן הגדול מאחיו [ויקרא כ"א], מלמד שצריך שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בעושר ובחכמה, ותרצו בזה, לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני דאמר ר' יוסי תרקבא דדינרי עיילי מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמוה לר' יהושע בן גמלא בכהני רברבי, ומצד זה הענין היו צריכין לזה שבארנו, ר"ל להיות מלמדין אותו סדר עבודה כל שבעה, אלא שערב יום הכפורים היו מוסיפין בהדרכתו שהיו מעמידין אותו בשער מזרחי והיו מעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים הכל כדי להרגילו בעבודה, ר"ל שיזכור שכל אלו המינין יש לו להקריב למחר וירגיל עצמו בידיעה הצריכה לכך, אבל שעירים לא היו מעבירין לפניו, ופרשו בגמרא [שם], כיון דעל חטא קא אתו הוה חלשא דעתיה, ר"ל שהיה מתירא שלא יחזרו ישראל בתשובה ושלא יהא קרבנו מקובל, כמו שבארנו שלא הקרבנות מכפרין אלא התשובה עד שהקשו והלא פר חטאת אשר לו הוא בא על חטא גם כן, כמו שרמזו עליו סבת העגל, ותירצו בזה פר דעל עצמו ועל אחיו הכהנים הוא בא אי איכא איניש דידע ביה מיהדר ליה, ונמצא שהוא בקי בתשובתם ולא חלשא דעתיה, אבל שעירים שעל כל ישראל קא אתו ולא ידע בהו, ומתירא מתשובתם וחלשא דעתיה
וכל זה אצלי רומז אל הכונה שרמזנו והוא שלא להעביר שעירים דלמא חלשא דעתיה, ר"ל שמא יחלש ציורו ויפקפק, והמקשה לא הבין הדברים והוא השיבו כחכמתו, או נפרש על דעת הסוגיא, שמא יחלש דעתו ליראתו שלא תצא מלבם האמונה הרעה ההיא על ידו.
ונשוב לדברינו והוא, שבאותו היום גם כן, ר"ל ערב יום הכפורים, היו מוסיפין לגדרו בפת בגו וביין משתיו, שכל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה וערב יום הכפורים לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, מפני שהמאכל מרבה את השינה והיו חוששין שמא תביאהו שינה לידי טומאה, וכן היו מזהירין אותו שלא לאכול דברים המביאים הטומאה כגון ביצים וחלב וגרגיר ושום וכיוצא בהם, [י"ח ע"ב] כיון שפנה היום לערוב היו אותם זקני בית דין שהזכרנו מוסרין אותו לזקני כהונה והולכין להם, ובשעה שפורשין ממנו היו משביעין אותו שלא ישנה מכל מה שהם לימדוהו או קראו לפניו, והיו אומרין לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך, וכל כך למה מפני שבזמן בית שני נתפשטה אמונתם של צדוקים, שלא היו נשמעין לפירושם של חכמים, והיו אומרים שאין מקטירין קטורת של יום הכפורים לפנים אלא שמקטירין אותה ר"ל שמניחין אותה על האש, בהיכל חוץ לכפורת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים והיו דורשין מקרא זה [ויקרא ט"ז] כי בענן אראה על הכפורת, בענן הקטורת, והחכמים למדו מפי השמועה שהקטורת של יום הכפורים לפנים, ועוד שהרי כתוב [ויקרא שם] ונתן את הקטורת על האש לפני יי, ואם אמר כי בענן אראה על הכפורת, הוא מוסב על אמרו [שם] ואל יבא בכל עת, אלא שהם לא יבינו סתרי תורה ומחטיאין כונותיה ואולי גם זה הענין היה נמשך אל סעיפים מן האמונות הקדומות, והוא אצלי מה שאמרו בגמרא [י"ט ע"ב] על אחד שהתקין מבחוץ והכניס בפנים שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו רגל עגל בין כתפיו, וכבר בארנו שתוף שם מלאך, ואע"פ שמפרשי הגמרא פרשוהו על דמיון ורושם הכאת המלאך מאמרו [יחזקאל א'] וכף רגליהם ככף רגל עגל, כמו שהביאו מקרא זה בגמרא על זה, האמת יעשה דרכו ומצד זה הענין מצורף ונמשך על ענינים הרבה כיוצא בו היו משביעין אותו, והולכין להם והוא פורש ובוכה והם פורשים ובוכים, והוא פורש ובוכה על שחשדוהו בצדוקי והם פורשים ובוכים על מה שהיו צריכים לחשוד למי שאין מעשיו מוכיחין לכך, הלכו זקני בית דין החזיקו בו זקני כהונה והיו מוליכין אותו לעלית בית אבטינס, ללמדו חפינה המוטל עליו לעשותה ביום הכפורים כמו שנא' [ויקרא ט"ז] ומלא חפניו קטרת סמים דקה, ובעליית בית אבטינס היו הבשמים ושם היו מלמדין אותה לו, והיא היתה עבודה קשה ורבת הטרח.
כל הלילה היה כהן גדול יושב ודורש בהערת העבודות ובכונת היום, ואם אינו כדאי היו שאר חכמים דורשין לפניו, וכן אם היה רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו, ופרשו במשנה [י"ח ע"ב] שהיו רגילין לקרא לפניו בעזרא ובדברי הימים ובדניאל והטעם אצלי שהם דברים מושכין האדם, הכל כדי שלא יבא לידי שינה, ואם כל זה לא יועיל ושינה חוטפתו היו מעירין אותו בהכרח, והוא אמרם [י"ט ע"ב] בקש להתנמנם פרחי כהנה באין ומכין לפניו באצבע צררה, פרשו בו שהיה מחבר אצבעו לגודל הסמוך בחוזק ושומטו משם בחוזק ומכה על כפו ומוליד קול גדול למי שיודע לעשות כן, וכן היו מתעסקין עמו בדברים המעירין אומרין לו נלך על הרצפה ונצטנן לשם, וכשהיו שם היו מטריחין אותו להראות להם קידה והוא שנועץ ונושק את הרצפה ועומד שלא בסיוע ידיו כלל, וכן היו מתעסקין עמו בכיוצא באלו עד שמגיע זמן שחיטה, ולא היו מתעסקין עמו בנבל ובכנור ובשאר כל מיני זמר אלא בשירת הפה, וכבר היו רגילין לומר לפניו בשירת הפה [תהלים קכ"ז] אם יי לא יבנה בית וגו', הכל כדי שיתן לבו שהם מתיראין ממנו עד שישתדל בהשלים מעשיו כראוי, וכן היו שם מאנשי ירושלם [ומן הגדולים שבהם שלא הי' ישנים בכל הלילה לכונה זו והוא אמרם מיקירי ירושלם] לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו.
[כ"ב ע"א] הגיעו לחצות הלילה היו מפייסין לתרומת הדשן, ר"ל חתיית הדשן במחתה מעל המזבח, ומתחלה לא היו מפיסין בעבודה זו, ר"ל בתרומת הדשן, אלא כל מי שרוצה לתרום את המזבח שלא על ידי פיס תורם, שהיו אומרין הואיל וזמן שינה הוא אל ירבו מחלוקות לא עליה ולא על שכרה ואין אנו צריכים לה לפייס, ואם יארע לפעמים שהיו רבים בעזרה באותה שעה ורצים אחר המצוה היה מנהג ידוע ביניהם שכל הקודם את חבירו ליכנס בתוך ד' אמות של מזבח זכה בה, ואם היו שנים שוים בדבר זה היו מטילים פיוס ביניהם, עד שפעם אחת ארע בשנים שהיו רצים ולא קדם אחד מהם את חברו ודחף אחד מהם את חברו ונפל מן הכבש לארץ ונשברה רגלו, וכשראו ב"ד שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס, וענין פייס זה הוא, שהממונה על הפייסות אומר לבני המשמרה הצביעו, ר"ל הוציאו אצבעותיכם, וכל אחד מוציא אצבעו ועומדין מוקפין בעגול, והמקבל את המנין בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם וממנו הוא מתחיל למנות את הפייס, והממונה אומר כל שמנין פלוני כלה בו יזכה בעבודה זו, ומוציא סך מנין מפיו צ' או ק' או יותר או פחות, אלא שצריך שיהא סך מנין שלו מרובה על מנין כהנים, ומונה האצבעות ומתחיל מזה שנטל ממנו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין, וכל מי שהמנין כלה בו הוא הזוכה, ובהוצאת אצבעות אלו לא היו מוציאין בה אצבע גדולה הנקראת גודל, מפני שהרמאין שהיו מרחיקין הגודל מן האצבע עד שלפעמים היה טועה הממונה להיות אצבע שני של כהן הסמוך לו, וזהו דרך כל פיוס בכל עבודה שהיו מפייסין עליה בבית המקדש, ואחר שפייסו לתרומת הדשן היו מסדרין המערכה ומדשנין את המזבח.
[כ"ח ע"א] הגיעו לאשמורת הבקר היה אומר הממונה, ר"ל סגן הכהנים, לאותם כהנים שהיו בעזרה, צאו וראו אם הגיע זמן שחיטת תמיד של שחר, ר"ל אם עלה עמוד השחר, שלא היו יכולין לשחוט תמיד של שחר אלא ביום שנאמר [ויקרא י"ט] וביום זבחכם וגו', והולכין אצל גביני כרוז והוא העומד על החומה והיו שואלין האיר פני מזרח, ואם הגיע זמן שחיטה הוא משיב להם עד שבחברון, כלומר שעלה עמוד השחר כל כך עד שהגיע הזריחה לחברון, ומפרש בירושלמי [פ"ג ה"א] כדי לזכור ישיני חברון, ובאין הכהנים ופורסין סדין של בוץ בינו ובין העם, כדי שלא יראוהו שאר כהנים והוא ערום, ופושט בגדי חול שעליו ויורד וטובל, [ל"א ע"ב] ואם היה כהן גדול זקן או חולני וקור המים מזיק לו, מחמין מים מבערב ומטילין אותו לתוך הצונן כדי להפיג צנתם, או מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ומטילין אותו למחר בתוך הצונן כדי להפיג צנתן, ואע"פ שיש בו מלאכת צרוף במקצת, כבר בארו [ל"ד ע"ב] שצירוף זה אינו אלא מדרבנן ואין שבות במקדש, [ל' ע"א] וטבילה זו לא היתה במקום הקדש אלא במקום חול על גבי שער המים ובצד לשכתו של כהן גדול היתה, מפני שטבילה זו לא היתה באה מפני עבודה המיוחדת ליום הכפורים, אלא מפני עבודת תמיד של שחר שהוא עבודת כל יום, אבל שאר טבילות היום, ר"ל ד' טבילות הנשארות, כמו שבארנו שה' טבילות וי' קדושי ידים ורגלים היה כהן גדול טובל ומקדש ביום הכפורים, כל אותן ד' טבילות היו במקום קדוש והוא על גג לשכת בית הפרוה, שלשכה זו היתה בנויה בתוך תחום הקדש ופתוחה לקדש, והטעם מפני שטבילות היום כתוב בהם בפירוש [ויקרא ט"ז] במקום קדש, והיו המים באין על גגה של לשכה זו מעין עיטם, ולשכה זו היתה בדרום סמוכה ללשכת המלח וללשכת המדיחין, ותשמישן של לשכות אלו הוא, שלשכת המלח היתה בה מלח לקרבנות, ולשכת הפרוה היו מולחין בתוכה עורות קדשים, והיו קורין אותה בית הפרוה על שם מי שבנאה שהיה שמו פרוה, ועל גגה היתה בית הטבילה לכהן גדול ביום הכפורים, ולשכת המדיחין שבה היו מדיחין קדשי הקדשים.
ונשוב לדברינו והוא, שהיו פורסין סדין של בוץ בינו ובין העם, ופרשו הטעם בגמרא [ל"א ע"ב] כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, וכל זה להעיר אל הכונה כמו שקדם, וכן רמזו על טבילה זו שהיא בכל יום למי שמקריב את התמיד, כמו שאמרו [ל' ע"א] אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול, ושאלו בגמרא טבילה זו למה, ופרשו בה סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה שבידו ויפרוש, והנה זה מבואר אל הכונה שקדמה בדברינו, [ל"א ע"ב] ואחר שפירסו הסדין פושט בגדי חול שעליו ויורד וטובל במקום חול כמו שבארנו, ועולה ומסתפג, ר"ל שמתעטף בסדין לספוג המים שעל בשרו ומנגב בו את בשרו, ולובש בגדי זהב לעבודת התמיד של שחר כדרך שהוא לובשן כל השנה בשעת עבודה, ואחר שלבשן מקדש ידיו ורגליו, והיו מביאין לו את התמיד ושוחט בו רוב שנים, ושחיטה זו נקראת בלשון תלמוד קריצה, והוא אמרם [שם] הביאו לו את התמיד קירצו ומירק אחר שחיטה על ידו, כלומר שהוא שחט בה רוב שנים, ואינו גומר את השחיטה מרוב מהירותו לקבל את הדם, וכהן אחר גומר את השחיטה, והוא ממהר ומקבל את הדם וזורקו על המזבח כהלכתו, ואלו היה הוא גומר את השחיטה היה הדם יוצא והיה כהן אחר צריך לקבל את הדם וקבלת הדם עבודתו היא, וכל עבודות יום הכפורים אינם אלא בו אבל גמר שחיטה אינה עבודה אחר ששחט רוב שנים לפיכך שוחט הוא רוב סימנין ומקבל את הדם וזורקו על המזבח ואחר זריקת הדם מקטיר קטרת של שחר ומיטיב את הנרות ומקריב נתחי התמיד וחביתי כהן גדול, ר"ל מנחת מחבת המוטלת על כהן גדול לעשותה בכל יום, כמו שמבואר בפרשת צו [ויקרא ו'] מחציתה בבקר ומחציתה בערב, ומנסך את היין על גבי המזבח כהלכתו כדין עבודת תמיד של שחר בכל יום, ואחר התמיד מקריב קרבנות המוסף שהם פר ואיל ושבעה כבשים כמו שמבואר בפרשת המוספין בסדר פנחס.
[ל"ד ע"ב] אחר כך היו מביאין אותו לבית הפרוה ופורסין סדין של בוץ בינו ובין העם ומקדש ידיו ורגליו קדוש שני, ופושט בגדי זהב וטובל טבילה שניה על גג לשכת בית הפרוה ועולה ומסתפג, ומביאין לו בגדי לבן, והם כתנת בד ומכנסי בד ומצנפת בד, ולובשן ומקדש ידיו ורגליו קדוש שלישי
ובא לו אצל הפר שלו לעבוד עבודת היום, והוא האמור עליו [ויקרא ט"ז] בזאת יבא אהרן וגו' בפר בן בקר וגו', וכהן גדול לוקחו משלו, שנאמר [שם] פר החטאת אשר לו, ואם תאמר היאך שאר הכהנים מתכפרים בו אחר שאין להם חלק בו, פירשו בגמרא [עי' נ' ע"ב] שהתורה הפקירתו אצל כל אחיו הכהנים שיהו כלם זוכים בו ומתכפרים עמו, ופר זה היה
עומד בין האולם ולמזבח באותו חיל של כ"ב אמות שהיה בין האולם והמזבח, ראשו של שור לדרום והיה עוקם את ראשו עד שפניו נוטים לצד המערב, ואע"פ שפר זה חטאת ושחיטת חטאת בצפון, כבר פרשו לנו [ל"ו ע"א] שתחום זה שבין האולם והמזבח כלו נקרא צפון לענין שחיטת קדשי הקדשים, והיו קובעין מקומו של תחום זה מפני חולשת הכהן שיהא דרך הליכתו עם המזרק שבו דם הקבלה קצרה, שהולכת המזרק היתה עד הכבש שהיה בדרום, והכהן היה עומד למזרח פניו למערב, וסומך שתי ידיו בין קרנותיו ומתודה על עונות עצמו תחלה ועל בני ביתו לבד, לא על שאר הכהנים שזה שנאמר בתורה [ויקרא ט"ז] וכפר בעדו ובעד ביתו, כבר
פרשו בו [ל"ו ע"ב] שלא נאמר אלא בוידוי דברים.
ונוסח הוידוי הזה כך הוא, אנא השם עויתי חטאתי ופשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני יי, וכל שלשה שמות הקדושים שבוידוי כל אחד ואחד מזכירו ככתבו, והוא שם המפורש, וכן בשאר הודויין כמו שנבאר, ושאר הכהנים עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכן כל העם העומדין בעזרה עם הכהנים בשעה ששומעים שם המפורש יוצא מפיו של כהן גדול בקדושה עונין כן, ר"ל ברוך שם וגו', בכריעה ובנפילת אפים, שכך נאמר בקבלה [ל' ע"א] כי שם יי אקרא הבו גודל לאלהינו [דברים ל"ג], בשעה שאני מזכיר את השם הבו גודל וגו', ובכל הוידויין היו מתכונים לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו, ומתחלה היה מגביה קולו בזכירת השם ומשרבו הפורצים חזרו לאמרו בקול נמוך ולהבליע בזמירת שאר הדברים עד שאף הכהנים לא היו מרגישין בזכירתו.
[ל"ט ע"א] אחר כך בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, וסגן הוא הכהן שהיו ממנין ערב יום הכפורים מפני חשש שמא יארע פסול בכהן גדול כמו שבארנו, ושם שני שעירים, ר"ל בצפון המזבח, מפני שאחד מן השעירים האלו הוא חטאת וכל חטאת טעונה צפון, והיה מוכן לשם כלי אחד של עץ וקורין לו קלפי, ומחזיק שתי ידיו כדי שיכניס בו שתי ידיו ולא יתכוין ליטול גורל אחד יותר מחברו, והוא אמרם [שם] קלפי של חול היה ושל עץ היה, ר"ל שאינו קדוש כשאר כלי שרת, ואינו מחזיק אלא שתי ידים, ובתוך אותו הכלי היו שני גורלות אחד כתוב עליו ליי ואחד כתוב עליו לעזאזל, והן כשרים מכל דבר הן של עץ הן של אבן הן ממתכות, אלא שצריך שיהו שוין בכמות ובאיכות, לא שיהא הא' גדול מחברו לשבח, או שיהא זה ממין אחד וזה ממין אחד, אלא שנהגו לעשותן של עץ ושל מין אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב והיו מזכירין אותו לשבח, והיה טורף בקלפי כדי שלא יוכל לכוין להיות זה לשם וזה לעזאזל, אלא כמו שיארע לו, ומעלה משם שני הגרלות בשתי ידיו, כל אחד מהם בידו אחת לשם ב' השעירים ופותח ידיו, ושני שעירים עומדים לפניו פניהם למערב אחד לימינו ואחד לשמאלו, אם של שם עולה בצד ימין אומר לו הסגן שהיה לימינו אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם של שם עולה בשמאל ראש בית אב שעומד לשמאלו אומר אישי כהן גדול הגבה שמאלך, ונותן הגורלות על השעירים, של יד ימין על השעיר העומד בימין ושל יד שמאל על שעיר העומד בשמאל, וכשנותן את הגורל על של שם אומר ליי חטאת, בזכירת שם המפורש, והיא אחת מעשרה פעמים שמזכיר שם המפורש ביום זה, ט' בג' הוידויין ופעם עשירית בהגרלה, והם עונין אחריו ברוך שם וכו', ואם לא נתן הגורלות על השעירים לא נפסלה עבודה בכך אלא שבטל מצות עשה אחת, אבל הגרלה עצמה ר"ל העלאת הגורלות מעכבת, שהגורל עושהו חטאת ולא קריאת השם כמו שהתבאר במקומו, ומפני זה הנחה כשרה בזר והגרלה פסולה בו, נתן הגורלות על שני השעירים, [מ"א ע"ב] קושר לשון זהורית, והיא של צמר צבועה באדום, ומשקלה שני סלעים, וקושרה בראשו של שעיר זה המשתלח לעזאזל, וזה אמנם הערה על שם אמרו [ישעיה א'] אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע וגו', וכבר בא הרמז מזה בלשון התלמוד [ס"ז ע"א], ואצלי עוד הערה בהיותו של צמר שהצמר הוא לבן מעקרו אלא שנתאדם בתחבולה, וכן אדם צריך להעיר עצמו שהוא עקר יצירתו היותו זך ונקי אלא שהוא מתלכלך בחטאיו, וראוי לו להתעורר לשוב זך ונקי כמו שהוטבע בכחו מעקר יצירתו, וזה יהיה כשהמנהיג שלם ומשלים האחרים בטוב השפעתו, והוא אצלי אמרם ברמז נכבד [ל"ט ע"א] כל ימיו של שמעון הצדיק היה לשון של זהורית מלבין מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין, וכן כל ימיו של שמעון הצדיק היה נר מערבי דולק משם ואילך פעמים דולק פעמים אינו דולק, וכבר בא הרמז בדבריהם בהערת הכונה בהדלקת הנרות באמרם ז"ל, [עי' במד"ר ט"ו ו'] בהעלותך את הנרות וגו', למה נסמכה פרשת נרות לפרשת חנוכת הנשיאים אלא כיון שראה אהרן שלא נצטוה בקרבן עם שאר השבטים אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי אין הב"ה מתקבל בשבטו של לוי אמר לו הב"ה אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן הקרבנות יבטלו ונרות לא יבטלו, והרחיבו נקבי המשכית באמרם למה נאמר [שמות כ"ז] חק עולם על הנרות לומר לך אע"פ שהקרבנות יבטלו בתי כנסיות ובתי מדרשות לא יבטלו.
ונשוב לדברינו והוא, שאחר שקשר לשון של זהורית בראשו של שעיר היו מעמידין שעיר המשתלח כנגד בית שלוחו, ר"ל כנגד השער שמוציאין אותו בו, והוא שער מזרחי, וכן היה קושר לשון של זהורית בשעיר שעלה עליו הגורל לשם, והיה קושרו בצוארו כנגד בית שחיטתו, וכן הערה בזה אל הכונה שרמזנו בשני שעירים להורות על תכלית הכונה במין השני ואם ישאירו קצת עניינו כמו שקדם ואחר כך חוזר ובא לו אצל פרו בין האולם ולמזבח, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה עליו ועל שאר הכהנים, וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדשך אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדשך ככתוב בתורת משה עבדך [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם לפני יי, ושלשה השמות כלם בשם המפורש והם עונין ברוך שם וגו', ושאלו בגמרא [מ"ג ע"ב] מפני מה אינו מזכיר את הכהנים בוידוי ראשון גם כן, והשיב כך מדת הדין נוהגת מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב, ואחר כך שוחט את הפר שלו ומקבל את הדם במזרק ונותן את המזרק לאחר שיהא ממרס בו, ר"ל שיהא מגיס בו, כדי שלא יקרוש אלא שישאר בלחותו כל זמן שהיותו שזריקת הדם לא היתה עד שנעשית עבודת הקטורת שלפני ולפנים, והיו צריכים שיהא אחד מגיס בו ומנדנדו בעוד שהוא מקטיר את הקטורת לפנים, שעבודת קטורת שלפני לפנים היתה בין שחיטה להזאה, ועבודת הממרס את הדם היתה על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ, ר"ל בעזרה, לא שיהא הוא עומד בהיכל, שהרי הוא כתוב [ויקרא שם] וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו, ומלת רובד פירושה, שורה, שכל הרצפה היתה שורות שורות של אבני שיש, וכל שורה ושורה קרויה רובד.
אחר שנטל המזרק ונתנו לממרס נוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומחתה הגחלים ומפנה מהם אילך ואילך, ונוטל במחתה מן הגחלים הפנימיות שהם דולקות בלהיטות, ושאין בהם קצה שלא עברה בו האש, ויורד מן המזבח ומניח את המחתה מלאה גחלים [על רובד ד' שבעזרה עד שיקח מלא חפניו קטרת וימלא את הכף ממנו ואח"כ יכנס לפנים עם הכף והמחתה כף מלאה קטורת מחתה מלאה גחלים], ובשאר הימים היה מנהג שכל הזוכה בעבודת המחתה היה חותה במחתה של כסף ואחר כך מערה את הגחלים מאותה של כסף למחתה אחרת של זהב, וביום הכפורים חותה כהן גדול בשל זהב ובה היה מכניס, ר"ל שלא היה מערה לתוך אחרת, מפני חולשתו שלא להטריחו בתוספת עבודות, וכן בשאר הימים היה חותה במחתה מחזקת ד' קבים ומערה לתוך המחתה שאינה מחזקת אלא ג' קבין ומתפזר קב של גחלים בארץ, וביום הכפורים חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס, בשאר הימים היתה המחתה כבדה אף אותה שהיה מערה לתוכה מפני שהיה גלדה עבה, ושל יום הכפורים קלה שהיה גלדה דק, בשאר ימים היה מקטיר במחתה של זהב ירוק והיום במחתה של זהב אדום, והוא אצלי אל מה שקדם לנו בצבע הלשון של זהורית, בשאר הימים היתה בית יד של מחתה קצר, והיום עובד במחתה שבית יד שלה ארוך, כדי שתהא זרועו של כהן גדול מסייעתו, ר"ל שיהא מכניס ראש בית יד המחתה תחת אצלי ידיו וכורך זרועו בבית יד הנשאר, וכל אלו כדי להקל בטרחיו, וכבר בא ההבדל גם כן בשאר ענינים מצדדים אחרים בין עבודת היום לעבודת שאר ימים, והוא שבכל יום מקטירין פרס בשחרית ופרס בערבית והיום מוסיף מלא חפניו, וכן בכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה, שבו אמר [ויקרא ט"ז] קטרת סמים דקה, והלא נאמר בכל יום [שמות ל'] ושחקת ממנה הדק, אלא להביא דקה מן הדקה, וכן בא ההבדל בזה שבכל יום ויום מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר כהנים והיום מקיתון של זהב מפני כבודו, בכל יום ויום עולין במזרחו של כבש ויורדין במערבו אפילו כהן גדול, והיום כהן גדול עולה ויורד באמצעו של כבש מפני כבודו, בכל יום ויום היו שלש מערכות של אש אחת מערכה גדולה של תמיד ומערכה שניה של הקטרת ומערכה שלישית לקיום האש, ר"ל שאם נתעכלו עצי מערכה גדולה מוסיפין מזו וביום הכפורים מוסיפין בה רביעית ליטול ממנה גחלים למחתה לצורך הקטורת לפני לפנים.
[מ"ז ע"א] אחר שהניח המחתה מלאה גחלים על רובד רביעי שבעזרה היו מוצאין לו כף אחת מלשכת הכלים, ומחתה גדולה מלאה קטרת וגדושה מלשכת בית אבטינס ששם היו הבשמים, וחותה מלא חפניו קטרת מתוך אותה מחתה ונותן לתוך הכף, ואין שעור לקטרת זה אלא מלא שני חפניו של כהן, לא במחוקות ולא בגדושות אלא בטפופות, והכל לפי מה שהוא אדם הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו, וכבר העידו [שם] על כהן גדול אחד וישמעאל בן קמחות שמו שהיה חופן בחפניו ד' קבין קטרת, והיו צריכין להיות מחתה של גחלים גדולה יותר ממה שכתבנו בשיעורה אלא שבשיעור חפניו של אדם בינוני די לנו במחתה של גחלים שתהא מחזקת ג' קבין, ואחר שמלא את הכף מן הקטרת נוטל את המחתה שהניח על הרובד מלאה גחלים בימינו ונוטל את הכף מלאה קטורת בשמאלו, ואע"פ שהיה מן הדין להיות הקטרת בימינו, מפני שהולכה בשמאל פוסל בכל עבודה, והבאת גחלים אינה עבודה קדושה כהבאת קטרת, שהרי אינה אלא ממכשירי הקטרת, והיה לנו להחליף את הדבר, ואי אפשר לומר גם כן שיכניס כל אחד ואחד בפני עצמו בימין, כמו שאמרו [שם] מלא חפניו והביא [ויקרא ט"ז], הבאה אחת אמר רחמנא ולא שנים ושלשה הבאות, אם כן היה מן הדין להוליך מחתה בשמאל וקטרת בימין, אעפ"כ תקנו להיות מחתה בימין וכף בשמאל שמפני כובד המחתה לא היה יכול לסבלה בשמאל וכן מפני חמימותה, ומפני זה היה נוטל מחתה בימין וכף בשמאל [נ"א ע"ב] ומהלך בהיכל עד שמגיע לבית הפרכות המבדילות בין היכל ובין קדש הקדשים, ובין אותם שתי הפרכות היה ריוח אמה, ולדעת ר' יוסי לא היתה שם אלא פרוכות אחת כמעשה המשכן, אבל לדעת חכמים היו שם שתים [נ"ב ע"ב] האחת פרוכה לצד צפון, ר"ל תקועים בקרסים, והשנית פרוכה לצד דרום, ומהלך ביניהם עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון הופך פניו לדרום והולך עד שמגיע לארון, הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים, ובבית שני שלא היה ארון נותנה על אבן אחת שהיתה שם מימות הנביאים וגובהה מן הארץ ג' אצבעות ואבן שתיה היתה נקראת, וכף הקטרת שבידו השמאלית היה צריך לחזור ולהשיב הקטרת שבכף לתוך חפניו עד שתצא מתוך חפניו למחתה של גחלים, [מ"ט ע"ב] וכיצד היה עושה היה אוחז בית יד של כף בשניו, או מדביקה בין שתי זרועותיו או בראשי אצבעותיו, וסומך ידיו לחלל הכף שבו הקטרת ומושך את הקטרת בשני גודלין ומערה לתוך חלל ידיו, ויש אומרין שמטה צדי הכף ומערה לתוך ידיו, וצריך הוא להזהר מאד שלא תפל ושלא ישפך ממנו אלא שיהא בו מלא חפניו, כבתחלה, וזו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש, ואחר שחזר הקטרת בחפניו נותנו על גחלים שבמחתה, ואין מפזרו עליהם אלא צוברו על הגחלים, ומלמדין אותו לצוברן על צד פנימי הסמוך לארון לא על צד חיצון הסמוך לו שלא יכוה, [נ"ב ע"ב] צבר את הקטרת על הגחלים עומד לשם עד שיתמלא הבית עשן, כבר נתברר לו שהוצת האש בקטרת ואינו מתעכב עד שיתאכל הקטרת אלא יוצא ובא לו דרך כניסתו, ר"ל אחורנית פניו כלפי הקדש ואחוריו כלפי ההיכל, עד שיצא מן הפרוכת, מפני כבוד הקדש, וכן אמרו ז"ל [נ"ג ע"א] כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כשהיו נפטרין לא היו מחזירין פניהם והולכין אלא מצדדין פניהם והולכים, [נ"ב ע"ב] הגיע לבית החיצון ר"ל ההיכל, מתפלל שם תפלה קצרה, והיו מזהירין שלא להאריך בה שלא להבעית ישראל שמא יחשבו עליו שמת, וכבר העידו [נ"ג ע"ב] על אחד שהאריך בתפלה זו ובקשו אחיו הכהנים ליכנס אחריו, התחילו הם נכנסים והוא יוצא, אמר להם מפני אתם נכנסים, אמרו לו מפני מה הארכת, אמר להם וכי קשה היא בעיניכם על שהתפללתי עליהם ועל בית המקדש שלא יחרב, אמרו לו אעפ"כ לא תהא רגיל בכך שכך שנינו לא היה מאריך בתפלתו, ומפני זה תקנו בתפלה זו נוסח קצר, והוא אמרם ז"ל [שם] על נוסח תפלה זו, יהי רצון מלפניך יי אלהינו שאם שנה זו שחונה, ר"ל חמה, תהא גשומה, ר"ל כדי שתצטנן את העולם, ולא יעדו עביד שולטן מדבית יהודה ולא יהו עמך ישראל צריכין פרנסה זה מזה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים, ר"ל שהם מתפללים שלא ירדו גשמים, מפני צער הדרך.
[שם] ויוצא לו לעזרה ונוטל מזרק שבו דם הפר מיד הממרס שכבר מסרו לו, ונכנס עם הדם למקום שנכנס עם הקטורת, והוא בין שני הבדים, ומזה מדם הפר ח' הזאות בין בדי הארון, ובבית שני כנגד מקום שהיו בו בדי הארון, אחת למעלה מן הכפורת ושבע למטה מן הכפורת, ולא היה מתכון בהזאות אלו לא למעלה ולא למטה, ר"ל שתהא א' למעלה בחודה של כפרת והא' למטה מאמצעה אלא כמצליף, ופירשו בגמרא [נ"ה ע"א] כמנגדנא, ר"ל כזה שמלקה ומכה את חברו ברצועה שבידו שמגביה היד ומכה ואינו מכוין מקום להכאתו אלא כמו שיארע לו, [נ"ג ע"ב] וכשהיה מונה ח' הזאות אלו לא היה מונה בראשונה אחת, ובשניה אינו מונה שתים, ולא בשלישית שלש, וכן בכלם, אלא כשהוא מגיע לשניה אומר אחת ואחת, ובשלישית אחת ושתים, וברביעית אחת ושלש, ובחמישית אומר אחת וארבע, ובששית אומר אחת וחמש, ובשביעית אומר אחת ושש, ובשמינית אחת ושבע, נמצאת שהזאה ראשונה נמנית עם כל אחת ואחת, ופרשו הטעם [נ"ה ע"א] שלא יטעה בהזאות, מפני שכתוב בתורה [ויקרא ט"ז] יזה שבע פעמים, אלא שלמדו מכח מקראות ששבע פעמים הם יתר על הזאה ראשונה שלמעלה, ואם יתחיל לחשוב שבע שלמטה דרך מנין הרגיל למנות בו שמא לא יזכור להזות אלא שבע שהיא הזאה הרגילה וכדאי לטעות, ושמא יכלול בהן הזאה ראשונה, לפיכך היה מונה אחת ואחת אחת ושתים, כלומר אחת למעלה ואחת למטה וכן כלם.
[נ"ג ע"ב] ואחר כך יוצא מבית קדשי קדשים ומניח מזרק שבו דם הפר על כן הזהב שהיה בהיכל, ואחר כך יוצא מן ההיכל ובא לו בעזרה ומביאין לפניו את השעיר שעלה עליו הגורל ליי ושוחטו ומקבל דמו במזרק אחד, ונכנס לו בבית קדשי הקדשים באותו מקום עצמו שנכנס בו עם הדם, ר"ל בין שני הבדים, ומזה ח' הזאות אחת למעלה מן הכפורת ושבע למטה המנו, הכל כמו שעשה בדם הפר, ומונה באותו מנין עצמו האמור למעלה, ר"ל אחת ואחת וכו', ויוצא לו בהיכל ומניח את המזרק עם הדם הנשאר על כן אחר שהיה בהיכל, ואחר כך נוטל מזרק שבו דם הפר מעל הכן שהניחו בו, ומזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, ר"ל בהיכל, ח' הזאות אחת למעלה ושבע למטה כאותן הזאות שבין בדי הארון ומונה על דרך אותו המנין, ואחר כך מניח את המזרק על אותו כן ונוטל את המזרק שבו דם שעיר ומזה ממנו גם כן על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ ח' הזאות על אותו המנין, ואחר כך נוטל מזרק שבו דם הפר ומערה את הדם שבו לתוך המזרק שבו דם השעיר ומערב את הדמים לתוכו, ואחר כן חוזר ומערה את כל הדם לאותו מזרק ריקן שכבר היה בו
דם הפר כדי שיתערבו הדמים יפה יפה, [נ"ח ע"ב] והולך לו אצל המזבח הזהב שהוא מזבח פנימי ועומד בין המזבח והמנורה, ר"ל כנגד אויר שביניהם, ומתחיל להזות מאותו דם המעורב על ד' קרנותיו של מזבח זה, ומתחיל בקרן מזרחית צפונית וממנו מקיף את ידו ומזה בקרן דרומית מזרחית, מקום שמתחילין בהזאה על מזבח החיצון שם גומרין הזאה במזבח פנימי, ר"ל בקרן דרומית מזרחית, וזו היא לסתם משנה [שם], אלא שיש לנו בה דרך אחרת כמו שבארנו במקומו, וכן לדעתינו לא היה צריך לסבב את המזבח ברגליו, שהרי כלו אינו אלא אמה רוחב והוא בא אל המזבח מצד מערבו של המזבח, ועל כל הקרנות הוא נותן את הדם ממטה למעלה חוץ מקרן שהוא סמוך לו שנותן בה מלמעלה למטה, והטעם שאחר שאין שלשת הקרנות סמוכין לו אם בא להזות דרך הורדה להתחיל מחודו של קרן ולהמשיך ידו למטה עד סוף קרן טורח הוא להיותו כופך את זרועו מעט מעט ולהמשיכו עד שתכלה מתנתו, אלא שכופף גופו תחלה ופושט זרועו ומתחיל למטה ונזקף והולך עד חודה של קרן וכך הוא נוח לו, אבל זה שהוא סמוך לו אם בא להיות מלמטה למעלה יזוב הדם לתוך בית זרועו, שהרי בשעת הזאה ראשי אצבעותיו עומדים זקופים כנגד מעלה וקשרי אצבעותיו למטה שלא ישפך הדם לארץ, וכשהוא מגביה את ידו מלמעלה מעט מעט ידיו מתפשטות והדם זב בכף הזרוע ונוגע בכתנתו, ולפיכך מזה בו מלמעלה למטה, ואחר מתנות אלו חותה בגחלים בהאפר שעל מזבח הזהב ומפנו אילך ואילך עד שיתגלה הזהב, שכך שנינו [נ"ט ע"א] כשהיה מזה אינו מזה לא על גבי גחלים ולא על גבי אפר אלא חותה את הגחלים אילך ואילך ומזה, נמצא שהוא מגלה מקום הגחלים ואחר שנתגלה מקומו מזה על אותו גלוי הוא אמצעי של מזבח שבע פעמים מן הדם המעורב, והוא ששנינו [נ"ח ע"ב] מזה על טהרו של מזבח ז' פעמים, ומלת טהרו של מזבח פרשו בו בגמרא [נ"ט ע"א] גלויו, נגזר מלשון [שמות כ"ד] כעצם השמים לטוהר, והזאות אלו נוטה מעט בהם לצד הדרום למקום שגמרו ד' מתנות, והזאות אלו הנזכרות שהם מ"ג צריך שיתן אצבעו לתוך הדם על כל הזאה מהם, ולא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה ממנו ב' הזאות, ואחר הזאות אלו היה יוצא עם המזרק שבו הדם שנשתייר לו והיה יוצא לו משם ושופך אותו שיירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון.
[ס"ו ע"א] ואחר המעשים האלו הנזכרים הולך לו למקום ששעיר משתלח לשם, והיה סומך שתי ידיו על ראש השעיר ומתודה עליו על ידי כל ישראל, וכך היה אומר אנא השם חטאו ועוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר לחטאות ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם לפני יי, ושלשה שמות הללו בשם המפורש, והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין את השם היוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים בהשתחואה ואומרין ברוך שם וגו', ואף הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו, וכמו שבארנו בשאר וידויין, ואחר שהתודה עליו והתודה עמו כל מי שלבו נוקפו כמו שהקדמנו, היה מוסר את השעיר למי שמוליכו להר, וכבר העידו [שם] שהכל כשרין להוליכו, וכבר היה מעשה שהוליכו אחד שעלה מצפורי וישראל היה, [ס"ז ע"א] והיו בונין לו עשר סכות מירושלם עד אותו הר שבו משתלח, בין סוכה וסוכה שיעור מיל, ושנים עשר מיל היו מירושלם לאותו הר, ודרך מיל הוא תחום שבת, ונמצאו מירושלם לאותו הר י"א מסעות, מירושלם לסוכה ראשונה מסע אחד, ומסוכה לסוכה עד סוכה עשירית ט' מסעות, ומשם להר מסע אחד והוא י"א והוא היה משני מילין והיו שובתין באותם אנשים מערב יום הכפורים, ומיקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה שהרי אין שם אלא תחום שבת כמו שבארנו, ואח"כ היו מלוין אותו בני סכה זו עד סכה זו הסמוכה להם, וכן מסוכה לסוכה שהרי לא היה בין סוכה לסוכה אלא שעור תחום, אבל בני סוכה אחרונה שממנה להר שני מילין לא היו יכולין ללוותו אלא עד חצי הדרך, ומלוין אותו לשם ועומדין להם ורואין את מעשיו מרחוק, ועל כל סוכה וסוכה היו אומרין לאותו שמוליך את השעיר הרי מים הרי מזון וכבר העידו [שם] שמעולם לא הוצרך אדם לכך אלא שמכל מקום אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, הגיע לחודו של הר היה חולק אותו לשון של זהורית שהיתה מונחת לו בין קרניו והיה חולקו לשתים ולא היה מפרידן, והיה קושר חציה בסלע וחציה בין קרניו ודוחף את השעיר לאחריו, והשעיר מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה כלו אברים אברים, וחוזר המשלח ובא ויושב לו תחת סוכה אחרונה עד שחשיכה.
[ס"ז ע"ב] וכהן גדול אחר שמסר השעיר השלוח ליד מוליכו היה הולך אצל הפר והשעיר שהזה את דמן לפניהם, והיה קורען ומוציא את אמוריהם והיה נותנן בכלי אחד נקרא בלשון תלמוד [שם] מגיס, ופרשו בו כעין קערה, והיה הולך לו עם האמורים ומקטירם על גבי המזבח, והיה מוסר אחר כן הבשר ליד אחרים שיוליכוהו לבית השרפה כמו שנא' [ויקרא ט"ז] את פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש וגו', והיה מחתך את הבשר לחתכות גדולות ולא היה מפרידן זו מזו אלא מעורות בעורן ומשלחן ביד אחרים לשריפה, מפני ששריפתם כשרה אף בזר מנתחן אותן ושורפין, [ס"ח ע"ב] ולא היה כהן גדול אחר כן יכול להתחיל בעבודה אחרת עד שנתברר לו שהגיע השעיר למדבר או לראש ההר שממנו שעיר המשתלח אלא לראש מדבר שממנו ועד ירושלם אין בו אלא שלשה מילין, ויש מי שפירש שאף הקטרת אמורי פר ושעיר שהזכרנו לא היה יכול לעשות כך, ומקרא מסייעם שנאמר [ויקרא שם] ושלח את השעיר במדבר, ואחר כן [שם] ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה, וכדי להודיע אימתי הגיע שם היו בונין דוכתיאות, ר"ל בימות גבוהות, והעומד על הבימה הסמוכה לראש המדבר בשעה שהגיע למדבר מניף בסודר, והשני לו רואה הנפתו ומניף וכן כלם עד שהיו יודעין כך בירושלם, וכן היה להם סימן על זה שמבני ירושלם היו מלוין אותו מיל וחוזרין ושוהין אחר חזרתם שיעור מיל ויודעין שהגיע שעיר למדבר, אלא שלא היו רוצים לסמוך על [זה] שמא אותו סוכה עכבתו, כיון שאמרו לו לכהן שהגיע שעיר למדבר היה כהן יוצא ובא לו לעזרת נשים לקרות בתורה, מפני שעזרת ישראל אין לו בה ישיבה שהרי נאמר בכהנים [דברים י"ח] לעמד ולשרת, כאמרם ז"ל [ס"ט ע"ב] אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנא' [ש"ב ז'] וישב דוד לפני יי, ובזמן קריאתו היו שורפין הפר והשעיר, והוא שאמרו [ס"ח ע"ב] הרואה כהן גדול קורא אינו רואה פר ושעיר נשרפים והרואה פר ושעיר נשרפים אינו רואה כהן גדול קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה ביניהם דרך רחוקה ומלאכתם שוה.
וקריאה זו אינה עבודה גמורה ולפיכך אם רצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו הרי הרשות בידו, ואם רצה לקרות בבגדי זהב של קדש קורא, אם מפני שמכל מקום קריאה צרך עבודה, אם מפני שבגדי כהנה נתנו ליהנות בהם אף שלא בשעת עבודה, כאמרם ז"ל [ס"ט ע"א] בגדי כהונה אסור לצאת עמהם למדינה ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר שבגדי כהונה מותרין בהם ליהנות, ומפני זה אמרו [ס"ח ע"ב] אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באצטלות שלו, וכיצד היה ענינה של קריאה זו, כהן גדול יושב בעזרת נשים וכל העם נצב עליו וחזן הכנסת, ר"ל מי שנמסרו תשמישי הכנסת בידו, נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, ר"ל מי שנתמנה להיות צרכי הכנסת נחתכין על פיו, למנות מי עובר לפני התיבה מי פורס על שמע מי קורא ומי מפטיר, וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול, עומד ומקבל את הספר וקורא מעומד פרשת אחרי מות ופרשת אך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים, ואחר כך גולל את הספר ומניחה בחקו, ואומר להם יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן, וקורא להם פרשת מוסף היום האמור בפרשת פנחס על פה, שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד הצבור, ואע"פ שכבר היו גוללין מפרשת אחרי מות לפרשת המועדות שבסדר אמור אל הכהנים, אינו דומה, שפרשת המועדות לפרשת עבודה קרובה עד שאפשר לגללה קודם שישלים המתורגמן את הפסוק האחרון שבקריאה ראשונה, וכן אין מוציאין ספר אחר שנגלל לפרשת המוסף, שחוששין לפגמו של ראשון, שמא יאמרו פסול הוא, ומפני זה אין אחד קורא בשני ספרים, ואחר הקריאה מברך ח' ברכות, אחת [ברכת] התורה שלאחריה, וכן קודם קריאה היה מברך ברכת התורה שלפניה, ואחר ברכת התורה שלאחריה מברך שבע ברכות, א' על העבודה, מפני עבודה שעבד, והיא ברכת רצה יי אלהינו בעמך וכו', אלא שחותם בה ברוך הרוצה בעבודת עמו ישראל, ב' הודאה, ר"ל ברכת מודים אנחנו לך וכו' עד הטוב שמך ולך נאה להודות, ואמרו בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ד] אחר עבודה הודאה שנא' [תהלים נ'] זובח תודה וגו', ואומר [שם] זבח לאלהים תודה, ג' על מחילת עון, והיא ברכת סלח לנו וכו' וחותם מלך מוחל וסולח לעונות עמו ישראל ברחמים, ד' על המקדש, ענינה שייעד השם כבוד הבית בשלוה וחותם הבוחר לשכן שמו בבית המקדש, ולדעת הר"ם [הל' עבודת יו"כ פ"ג הי"א] חותם בה...., ה' על ישראל, עניינה שיעמידם בשלוה ושלא יסור שבט מלוכה מהם וחותם בה הבוחר בעמו ישראל, ו' על הכהנים, עניינה שיקבל הב"ה את עבודתם וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן, ולדעת הר"ם [שם] חותם מקדש את הכהנים, ויש שמוסיפין בתוכה ענין ירושלם, ז' מברך ברכה כפי מה שרואה צורך שעה וכולל בה מיני תפלות ותחנות ובקשות כפי כל הדברים שהוא רואה שהדורות צריכים להם וכל הצרות שהם צריכים תשועה מהם וחותם בה שומע תפלה, ויש שנותנין ברכה מיוחדת לירושלם וחותם בה הבוחר בירושלם, וברכה אחרונה שהיא על כלל כל התפלות אין כוללין אותה בחשבון שבע ברכות אלו, ונמצא י' ברכות אלו עם ברכת התורה שלפניה לדעת זה, וכן נראה מסוגית הגמרא, ואחר כך היו כל אחד ואחד מביאין ספר תורה שלהם וקורין, וכבר הביאום לשם מבערב.
[ע' ע"א] אחר כך היו מחזירין את הספר למקומו ויוצא לו משם, ואם קרא בבגדי בוץ של קדש מקדש ידיו ורגליו קדוש רביעי ופושטן, ויורד וטובל טבילה שלישית, ומביאין לו בגדי זהב ולובשן ומקדש ידיו ורגליו קדוש חמישי, ואם קרא באצטלית שלו קדוש רביעי כבר עשאו בשעה שפשט את בגדי הבוץ לצורך לבישת אצטלית, ומקדש קדוש חמישי אחר שלבש בגדי זהב, ומקריב כסדר קרבן עולה את אילו ואת איל העם, שנא' [ויקרא ט"ז] ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ומקריב תמיד של בין הערבים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו קדוש ששי ופושט בגדי זהב, וטובל טבילה חמישית ולובש בגדי זהב ומקדש קדוש תשיעי, ומקטיר קטורת של בין הערבים ומטיב את הנרות ככל שאר הימים, ואחר כך מקדש קדוש עשירי ופושט בגדי כהונה ולובש בגדי חול שלו והולך לו בשמחה וכלם מלוין אותו עד ביתו, והיו רגילין להיות כהן גדול עושה יום טוב לכל אוהביו על שיצא בשלום מבית המקדש, זהו סדר עבודת היום דרך פרט אחת לאחת למצוא חשבון, וכבר בארנו כונתנו בזכירתה איך היא מסתעפת אל שרשי התשובה בעלות על לב כל משכיל ענין הקרבן בזכירתו, והוא אמרם ז"ל דרך כלל על זאת הכונה בסדר קדשים, [מנחות ק"י ע"א] זאת תורת המנחה [ויקרא ו'], מלמד שכל העוסק בתורת המנחה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב מנחה וכל העוסק בתורת חטאת מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב אשם, וכן בכלם, רצה בזה שהמשכיל יתעורר בזכירתם הענין ובקריאתו ויעלה אז בידו תכלית כונת הענין כאלו עשה מעשה, אחר שתכלית הכונה בכלם הוא התשובה, ואל זאת הכונה אמרו ז"ל שבזמן שאין קרבן תפלה עומדת במקומו, אמרו ז"ל בדרש [עי' מגילה ל"א ע"ב] אמר אברהם לפני הב"ה רבונו של עולם בזמן שאין בית המקדש קיים בני חוטאין ובמה יתכפרו, אמר הקב"ה הרי הן מתפללין לפני ומעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני כל הקרבנות כלם, ולא עוד אלא שאמרו ז"ל [ברכות ל"ב ע"ב] גדולה תפלה מכל הקרבנות, וכבר קדם לנו בביאורה שזה המין מן העבודות, ר"ל התפלה הוא יותר קרוב אל תכלית הכונה ממעשה הקרבן, שלא נצטוה ולא הורשה אלא במקום מיוחד ובזמנים מיוחדים ועל ידי אנשים מיוחדים והתפלה נצטוה בכל מקום ובכל זמן ועל ידי מי שירצה כמו שכבר התבאר, וכבר התבאר גם כן על אי זה צד מן הכונות הושוו עניני התפלה והקרבן והוא ענין ההעתק באמונה כל יחס וכל ממשלה בלתי ליי לבדו, והוא ענין שתקנו התפלות כנגד הקרבנות, ותקנו בכל התפלות הנוספות זכירת קרבנות היום ובכל יום ויום תקנו קריאת מעשה הקרבנות כלם בקריאת פרשת [במדבר כ"ח] צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי וגו', ומשנת אי זהו מקומן, הכל להעיר אל זאת הכונה, ותקנו תפלות בשלשת זמני היום בהתחלפות הזמן להורות שהתפלה למי שמקבל שלא יקבל שנוי והתחלפות והוא אמרם ז"ל צריך אדם להתפלל שלש פעמים ביום, כנגד ג' פעמים שהיום משתנה, והוא מה שאמרו ז"ל במסכת ברכות [ו' ע"ב] אמר ר' חלבו לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנא' [מ"א י"ח] ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו וגו', ר' נתן אומר אף תפלת ערבית, שנא' [תהלים קמ"א] תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב, רב נחמן ב"ר יצחק אמר אף תפלת שחרית, שנאמר [שם ה'] יי בוקר תשמע קולי, זהו לשון ההגדה, ואין ספק שלא בא ר' חלבו שהוא עקר השמועה לפטור את האדם בתפלת המנחה, ולא אחד מן האחרים בתפלה [אחת] לבד, ולא בא לחלוק על שחייב אדם בג' תפלות שכבר הותקנו על סדר הקרבנות כמו שכבר התבאר, וכמו שנא' בדניאל [דניאל ו'] זמנין תלתא הוה בריך על ברכוהי, אבל מפני ששלשת התפלות הותקנו בשלשת זמנים ביום שכל אחד מהם יש בו חלוף מחברו להורות שבכל חלופי הזמנים ראוי להתפלל למי שלא יתכן בחוקו חלוף ושנוי, וזמן המנחה היא יותר מורה על הורדת מעלת מה שכבר טעו אחריו רבים מן האמונות הזהיר על התפלה ההיא תכלית אזהרה, וההוראה על ההורדה הנזכרת היא ירידת השמש, והוא שהזכיר על זה תפלת אליהו, והוא שנביאי הבעל לא סכלו ידיעת הבורא ית' אבל שהאמינו הטעות שיצא בדור אנוש לסלק השגחת השם מן התחתונים ולמסרה למערכות העליונות, כמו שנאמר בדורות הקודמים [מ"ב כ"ג] ומקטירים לבעל לשמש ולירח ולכוכבים ולמזלות ולכול צבא השמים, ומה נאה הדקדוק שדקדק אחד המיוחדים שבחכמי דורנו באמרו לבעל לשמש ולא אמר לבעל ולשמש, כלומר הבעל הוא אצלם השמש או הירח, וכן דקדק במה שאמר אליהו [מ"א י"ח] אם יי האלהים לכו אחריו. הורה שהמחלוקת היה אם יי הוא המנהיג, לא שיסכלו מציאותו אבל הנהגתו, ולא אמר אם מה שאני אומר הוא האלוה אם מה שאתם אומרים הוא האלוה, אבל הוא לא אמר אלא אם יי הוא האלהים וכמו שבארנו, ומי הוא בזאת האמונה יכנס תחת המזל הנעבד ויכשל בהכשלו, וכבר נודע בכלם שישיגום מקרים לפי התנועה ולפי המבט, ובכשלו יכשלו המסורים תחת הנהגתו, והוא הרמוז באמרם [תנחומא בשלח י"ג] אין הב"ה נפרע מאומה עד שנפרע מאלהיה תחלה, שנא' [ישעיה כ"ד] יפקוד יי על צבא המרום במרום, ונמצאת ההצלחה הגמורה לעם הנבחר אשר הוא סגולת האל לא תחת ממשלת כוכב ומזל, כאמרם ז"ל [שבת קנ"ו ע"א] אין מזל לישראל, וכאמרו ית' על ענינים [דברים ד'] אשר חלק יי אלהיך אותם לכל העמים וגו', וכן דקדק החכם הנזכר ענין זה ממה שאמר בזה [מ"א י"ח] ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל כאשר היה דבר יי אליו לאמר ישראל יהיה שמך, ומה צרך לנו לבאר הנה אי זה יעקב הוא, כך היתה הכונה לבני מי שהיתה ממשלתו על המזלות לא שיהיה הוא תחת המזל, כאמרו שוית אלהים וגו', ולהיות נביאי הבעל מיחסים ממשלה למערכות ובפרט אל השמש להיותו פועל גדול בארץ כמו שהתבאר, נמשך ענינם עד שהתחיל לערוב ואז יצא בשתם ופרחה כלמתם ומפני זאת הכונה והיות מתברר בה הפסד אמונת מתנגדנו הזהיר ר' חלבו על תפלת זה הזמן, ובאו האחרים והזהירו על האחרות, ועל דרך האמת כונת כלם להיות חיובי תפלה ג' זמנים היום וחלופי העת בסבוב השמש עלינו ועמידתו וירידתו, והכונה להורות שכל תנועותיהם וסבובם ברצון מניעם ומנהיגם ומסבבם ויזהרו מתת להם שום יחס ממשלה, ולהרחיב הביאור בכונה הזהיר ר' חלבו על זמן המורה על זה מאד, ואמר האחד כל שכן שהודיעו זמן הערב שכבר נשקע לגמרי, והאחר אמר שאף בשחרית צריך מאד להזהר שהוא בזמן זריחתו שלא יטעו בו, והכונה אחת להיות תכלית הכונה בתשובה ובאחדותו ית', ואז תמלט הנפש מן האמונות הכוזבות הנלחמות בה מפה ומפה, וזה ענין מה שאמרו [ס"ג ע"א] שאין רשות לשטן להשטין ביום הכפורים, והוא דבר אמתי למשכיל החי הנותן אל לבו ענייני היום ועבודתיו ותפלותיו, שהוא בודאי ישמור מן השטן ומן המזיקים, והוא אמרם במקום אחר [ברכות ד' ע"ב] חייב אדם לקרא קרית שמע סמוך למטתו כדי להבריח את המזיקים, ולהעיר למבין שזו היא הכונה בזה אמרו על זה, [שם ה' ע"א] ותלמיד חכם אינו צריך שתורתו משמרתו, נמצא מכל מקום שרבוי התפלה וההתבוננות ענין העבודות ישמרו רגליו מלכד ונפשו מאיש שוגה ומפתי, והוא מאמר נעים זמירות ע"ה [תהלים נ"ה] אני אל אלהים אקרא ויי יושיעני ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, וכן אמר על רבוי תפלותיו ותועלת העתר השם ית' לתפלתנו [שם ס"ו] ברכו עמים אלהינו והשמיעו קול תהלתו, השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו כי בחנתנו אלהים צרפתנו כצרף כסף, אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי, ברוך יי אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.
